סקירת ספרות
נאט"ו והשימוש בכח
קריסטופר בנט סוקר את ארבעת הספרים האחרונים על נאט"ו.
Diplomacy and War at NATO: The Secretary General and Military Action after the Cold War, Ryan C. Hendrickson (University of Missouri Press, 2006).

NATO Renewed: The Power and Purpose of Transatlantic Cooperation, Sten Rynning (Palgrave MacMillan, 2005).

Defending the West, James Gow (Polity, 2005)

NATO Divided, NATO United: The Evolution of an Alliance, Lawrence S. Kaplan (Praeger, 2004).

בינואר ופברואר 2003, ערב מלחמת עיראק, "נאט"ו חווה, כפי שקרא לכך שגריר ארה"ב ר. ניקולס בורנס, חוויה קרובה למוות". באותו הזמן, נראה כי הברית משותקת ואינה יכולה אפילו לספק תמיכה הגנתית צנועה לטורקיה, בת הברית אשר חולקת גבול ארוך עם עיראק. לאחר דיונים ממושכים וחילופי האשמות בפומבי, בנות הברית הצליחו בכל זאת למצוא פשרה. ובחודשים אח"כ הצליחו ליישב את חילוקי הדעות שלהן במידה כזו שנאט"ו לקח על עצמו באותו הקיץ את האחריות על ה-International Security Assistance Force באפגניסטן.

המשבר הראשון של נאט"ו במאה ה-21 הופיע במובנים של הלוואה בתוך הברית של חופן טילי פטריוט ומטוסי AWACS. אולם הסוגיה שהפרידה בין בנות הברית הייתה הרבה יותר משמעותית, כלומר מתי יש להשתמש בכח בפוליטיקה בינלאומית. על ידי חסימת תמיכה הגנתית לטורקיה, חלק מבנות הברית רשמו את התנגדותן להכנות של פעולות מסע התעמולה המובל ע"י נאט"ו לפלישה לעיראק. עמדה זו שיקפה מחשבות שונות בין בנות הברית לגבי האם ההפיכה של משטר הבאטיסט של סדאם חוסיין והכיבוש של עיראק הינם התגובה המתאימה באביב 2003 לאיום הטרור, אשר עלה לראש סדר היום הבטחוני מאז ההתקפות על ניו יורק ווושינגטון ב-11 בספטמבר 2001.

למרות שכל בנות הברית הציעו תמיכה לארצות הברית מיד לאחר ה-11/9, במיוחד על ידי הפעלת סעיף 5 של אמנת וושינגטון, הם לא התגייסו לשינוי הקיצוני במחשבה על בטחון אשר התפתחה באותו הזמן לדוקטרינה בוושינגטון. בחודשים שלאחר ה-11/9, המחשבה של ארה"ב על השימוש בכח התפתחה במהירות והגיעה לשיאה באסטרטגית הבטחון הלאומית של 2002, אשר במפורש הפכה את טיעון המלחמה המונעת לנושא לויכוח: "ככל שהאיום גדול יותר, כך הסיכון לאי-פעולה גדול יותר – וכן יותר מאולץ המקרה ללקיחת פעולה מקדימה לצורך הגנה על עצמנו, אפילו אם העיתוי והמיקום של התקפת האויב נשארים לא ברורים. על מנת לסכל או למנוע פעולות עוינות שכאלה על ידי היריבים שלנו, ארצות הברית תפעל באופן מונע, אם יהיה צורך בכך. "
בעוד שכל בנות הברית הציעו את תמיכתן מייד לאחר מאורעות ה- 11/9, הן לא התגייסו לטובת שינוי קיצוני של חשיבת הבטחון שנהפכה לדוקטרינת וושינגטו.


עמדה זו שיקפה תגובה פרו-אקטיבית לרגשות מתפשטים של חוסר בטחון בארצות הברית שלאחר מתקפות ה-11/9. אולם, זה אף הלך הרבה מעבר להסכמה הכללית של נאט"ו אשר הושגה רק שלוש שנים לפני כן, כאשר בנות הברית הסכימו על קונספט של אסטרטגייה שלאחר המלחמה הקרה השניה. התוצאה הייתה מספר שנים פוריות באופן כללי, אולם לא נוחות עבור נאט"ו, מפני שבנות הברית ניסו למצוא את הבסיס המשותף הנדרש לצורך עבודה בשת"פ ביחס לדאגות בטחון משותפות. וזו היא הדרך בה הברית התמודדה הן עם סביבת הבטחון שלאחר ה11/9 והן עם המשבר של חורף 2003 אשר מחלחלים לספרות הנוכחית של נאט"ו.


בכתב העת Diplomacy and War at NATO: The Secretary General and Military Action after the Cold War, ריאן ס. הנדריקסון בוחן את ההתפתחות של היחס לשימוש בכח בנאט"ו דרך המנסרה של המזכירים הכלליים, אשר הובילו את הברית בתקופה זו, עם פרק המוקדש לכל אחד, בנוסף לפרק על המזכירים הכלליים אשר שרתו במהלך המלחמה הקרה. כתב העת הינו ניתוח מקורי המבוסס בעיקר על ראיונות עם פקידי נאט"ו, אזרחיים וצבאיים, ונציגים קבועים, ושבו הנדריקסון, פרופסור שותף במדעי הפוליטיקה באוניברסיטת מזרח אילינוי, מחפש אף לאמוד את הביצוע של כל אחד תוך שהוא מבהיר כי המצבים השונים בהם הם שרתו הופכים את ההשוואה הישירה לכמעט בלתי אפשרית.

בפרק הלפני אחרון שלו, הנדריקסון מתמקד בתפקיד של לורד רוברטסון במהלך הדיונים לגבי אספקת תמיכה הגנתית לטורקיה, ומרמז על כך כי היה ניתן לטפל טוב יותר במשבר. הוא מתייחס לחוסר היכולת של לורד רוברטסון לדבר צרפתית כחיסרון רציני ומדגיש ביקורת לגבי העובדה שהמזכיר הכללי דחף באופן אלים ומהיר מדי להחלטה, לפני שהושגה הסכמה כללית. על ידי שימוש במה שקרוי "הליכים שקטים" וחיוב בנות הברית בפומבי להתנגד לעמדה של המזכיר הכללי, הנדריקסון טוען שלורד רוברטסון הפך אי-הסכמה פנימית למחלוקת פתוחה, אשר גרמה לחילוקי הדעות הפוליטיים של בנות הברית להתפרסם כידיעה תקשורתית בכל העולם. הוא אף מפקפק בערך הצבאי של מה שנאט"ו יכל לספק, מכיוון שגרמניה כבר הציעה לספק סיוע הגנתי דו-כיווני לטורקיה, בכך שתעמיד לרשות הולנד טילי פטריוט ומטוסי AWACS, אשר יסייעו לטורקיה.

על מנת להיות הוגן כלפי רוברטסון, הנדריקסון אף מדגיש גורמים אחרים אשר תרמו למשבר של נאט"ו, לרבות זיהוי לא נכון של מצב הרוח הדיפלומטי בקרב בנות הברית והטקטיקה הדו-ערכית של אנקרה בתוך המועצה הצפון אטלנטית, לאחר בחירות שנראה כי הן מבשרות על שינוי במדיניות. מעבר לכך, הנדריקסון מבהיר את התפקיד הנמרץ והחיובי של לורד רוברטסון באמצעות עיצוב מחדש של הברית שלקחה על עצמה את האתגרים אשר סביר להניח כי נאט"ו יצטרך להתמודד איתם בשנים הבאות, וכן מניעת הסכסוך ברפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה.*

התגובה של נאט"ו לאיום המלחמה ברפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה* ב-2001 הצביעה על כברת הדרך שעברה הברית מאז סוף המלחמה הקרה וכיצד ההסכמה הכללית התפתחה במהלך השנים הללו. למרות שלאחר המלחמה הקרה המזכיר הכללי הראשון של נאט"ו, מנפרד וארנר, דחק רבות הברית נכשלה בהתערבות לעצירת שפיכות הדמים בקרואטיה, או בוסניה והרצגובינה במהלך למעלה מארבע שנים של מלחמה. אכן, רק באוגוסט וספטמבר 1995, לאחר ההוצאה להורג המסכמת של למעלה מ-7000 גברים ובנים מוסלמים בוסנים בסרברניקה ביולי, והטבח בשוק סרייבו שבו נרצחו 38 איש ב-28 באוגוסט, נאט"ו התערב עם Operation Deliberate Force, מערכה אוירית בשלבים נגד הסרבים מבוסניה. במקרה של קוסובו, נאט"ו התערב ב-1999 לאחר שנה אחת של סכסוך מחומש, מלחמה שמתחדשת ומסלימה וההתנגדות של בלגרד לתוכנית שלום. לעומת זאת, ברפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה*, הברית היתה מוכנה להתערב לפני שהמצב יתדרדר למלחמה במלוא מובן המילה.

הנדריקסון ממחיש את המחויבות של וארנר להתערבות חזקה יותר של נאט"ו בבוסניה והרצגובינה, על ידי כך שהוא מספר כיצד המזכיר הכללי החולני בא, פשוטו כמשמעו, ממיטת בית החולים לפגישה במועצה הצפון אטלנטית ביחד עם רופאו ב-23 באפריל 1994, על מנת לטעון שהברית צריכה לקחת תפקיד רחב יותר נגד הסרבים הבוסנים.

להנדריקסון יש זמן רב עבור המיומנויות הדיפלומטיות והשיפוט הפוליטי של וילי קלאס, המזכיר הכללי שנודע בעיקר בכך שהיה צריך להתפטר כתוצאה משערוריה בה הוא היה מעורב במהלך הקריירה הקודמת שלו בפוליטיקה הבלגית. אכן, הוא זוקף לזכות קלאס תפקיד חשוב בקידום ההסכמה הכללית של הברית ובהנעת נאט"ו לפעולה צבאית במירוץ ל-Operation Deliberate Force, המערכה האוירית הראשונה של הברית, בזמן בו אמינות נאט"ו היתה בסכנה. קלאס אף סיים את הפסקת האש אשר הושגה עם מפקד סרבי בוסני, ראטקו מלדיק, שלאחר מכן אישר את השימוש בטילי Tomahawk על מנת להעלות את המערכה בדרגה על ידי כך שלא יידעו את המועצה הצפון אטלנטית בשימוש המתקרב.

ללא ספק, המערכה בקוסובו ב-1999 יצגה את האתגר הגדול ביותר לאחדות נאט"ו, בהתחשב בכך שהיא נמשכה על פני 78 ימים ועירבה את השימוש בכח נגד מדינה ריבונית בהעדרות סמכות מסוימת ממועצת הבטחון של האו"ם. היא אף חפפה והאפילה על יום ההולדת ה-50 של הקמת הברית.

תגובת נאט"ו לזוועות בקוסובו, מערכת ניקוי אתני שלישי בניצוחו של סלובודן מילוסביק, הייתה מיידית והחלטית יותר מאשר במקרים של קרואטיה ובוסניה והרצגובינה בתחילת שנות ה-90. כפי שמציין הנדריקסון, זו היתה תוצאה של הניסיון בהתמודדות עם מילוסביק בחצי הראשון של העשור וכן ההתפתחות של גישות לשימוש בכח, אשר כבר התקיימו תחת המזכירים הכלליים וארנר וקלאס. למרות זאת, הנדריקסון נותן ליורש של קלאס, חבייר סולנה, נקודת זכות עבור הדרך בה הוא ניהל משא ומתן ושמר על ההסכמה הכללית של בנות הברית בדרך למערכה ובמהלכה.

הנדריקסון מציע שסולנה יכל לעצב ולשמר הסכמה כללית בתנאים קשים, חלקית בגלל הרקע שלו כפוליטיקאי סוציאליסטי בולט וקודם לכן תעמלן נגד נאט"ו. הוא הצליח להשיג כתבי ויתור אפשריים בנושא השימוש בכח ביתר קלות מאשר מזכ"ל עם יותר מכתבי המלצה מקובלים. מזכירת המדינה של ארה"ב, מדליין אלברייט תיארה אותו כ"דיפלומט מיומן", ולפי הנדרסון, הוא אף מונע על ידי מוסר עבודה יוצא דופן.

באופן מיוחד, הנדרסון נותן נקודת זכות לסולנה על כך שעמל בספטמבר ואוקטובר 1998 על עמדה משפטית משותפת עבור בנות הברית אשר מאשרת את השימוש בכח וכתוצאה מכך מגנה על בנות הברית מהתוצאות המלאות של החלטה זו, בעזרת שימוש יעיל בהליכים שקטים ועל ידי תפיסת תפקיד מנהיגותי ללא תקדים. ההודעה של נאט"ו לתקשורת ב-30 בינואר 1999 זיהתה זאת, בכך שהעירה כי: "לכן המועצה החליטה היום שהמזכיר הכללי של נאט"ו רשאי לאשר התקפות אויריות על מטרות בטריטוריית ה-FRY (Federal Republic of Yugoslavia)". בנוסף, לאחר שכבר החלה ההתקפה האוירית ומילוסביק סירב לסגת, סולנה בחר להסלים על ידי אישור מרומז, לא אישור ברור, של המועצה הצפון אטלנטית.


בכתב העת NATO Renewed: The Power and Purpose of Transatlantic Cooperation, סטן ראנינג סוקר בסיס דומה לזה של הנדריקסון. אולם ראנינג, שהינו פרופסור שותף ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת דרום דנמרק, עושה זאת ביתר דיוק. בנוסף, הוא מנסה כל הזמן למצוא מבנה תאורטי שיתאים לנאט"ו.

כפי שמרמזת הכותרת, ראנינג אופטימי לגבי העתיד של נאט"ו. הוא טוען שנאט"ו התפתח בהצלחה מברית הגנה כללית במלחמה הקרה, דרך מספר משברי זהות, לאירגון ממוקד בבניית קואליציות אשר מתיחסות לאתגרי המערב. ספרו בולט בין ספרים עכשווים אחרים על נאט"ו, מעצם המקום והמשמעות שראנינג מקדיש לתכנון הכח. זה הופך את הספר למקורי, אולם אף קשה לקריאה למישהו שהינו חדש יחסית בתחום. בפרק האחרון, ראנינג מסכם שלנאט"ו יהיה בסיס איתן כל עוד בנות הברית הינן מעצמות מערביות שמאמינות ב- status-quo. הוא טוען שהמערב הינו האזור המחויב ביותר בעולם ל- status-quoהעולמי, מפני שזו היא "הפיסגה ההגיונית של ההיסטוריה הפוליטית של המערב". אולם, הוא מזהיר כי המעצמות המאמינות ב- status-quo יאותגרו בקביעות לעיצוב תגובות לסיכונים, "ונאט"ו ישגשג אך ורק אם יעשו כל הזמן מאמצים על מנת לגשר בין הרצון ל- status-quo לבין אינטרסים מסוימים הקשורים לסיכונים מסוימים."


רעיון המערב והחשיבות של הגנתו הינם הנושאים של ספרו של ג'יימס גואוו, Defending the West. למרות ששניים מתוך שבעת הפרקים מוקדשים לנאט"ו, הספר אינו בעיקרו בנושא הברית. מכיוון שספר משנת 1986 של ויליאם פארק עם אותה כותרת מגולל את ההיסטוריה של נאט"ו, מסמן על כמה רחוק התפתח נושא סביבת הבטחון במהלך 20 השנים האחרונות.

גואוו, פרופסור בתחום השלום והבטחון הבינלאומי ממכללת קינגס שבלונדון, מתאר את המערב לא במובנים של גאוגרפיה, אלא במובנים של ערכים המבוססים על פתיחות. מעבר לכך, הוא מאמין שאפילו לאנשים שלא שוכנים במדינות המערביות, יש עניין בהגנה על ערכים אלו. תוך ויכוח עם מה שהוא מתאר כעמדה ריאליסטית בונה, גואוו בונה בסיס לגישה יותר פרואקטיבית להגנה. הוא מאמין שהגנת המערב בימינו דורשת שינוי בכללים, בהתאם לתאור המחודש של המונח "איום על השלום והבטחון הבינלאומי", על ידי הפיסגה הראשונה של ראשי מדינה וממשל של מועצת הבטחון של האו"ם ב-1992. אכן, הוא טוען שהקשר ההגיוני להחלטה זו והתגובה של ארה"ב למתקפות ה-11/9 הינם פרשנות נוספת של המושג הגנה עצמית, לרבות פעולת מנע.

גואוו מזהה את הקושי שבשינוי הכללים מבלי איבוד ערכים, כגון הכבוד לחוקים בקהילה שמבוססת על חוק, אולם הוא סמוך ובטוח שהגנה עצמית מונעת הינה נחוצה ובלתי נמנעת, והוא מסכם "שהאתגר הוא להגיע לתנאים הטובים ביותר עבור הדחיפות והאימוץ משביע הרצון שלה." מעבר לכך, הוא מאמין שניתן להגיע להסכמה כללית בסוגיה זו דרך פיסגה אחרת של ראשי מדינה וממשל של מועצת הבטחון של האו"ם.

בניית הסכמה כללית בנאט"ו הינה אחד הנושאים בספרו של לורנס ס. קפלן, NATO Divided, NATO United: The Evolution of an Alliance, שאפשר לומר שהינו הספר הטוב ביותר שנכתב בנושא הברית. קפלן, הוותיק בסופרי נאט"ו ועדיין פורה בגיל 80, מדגים בכשרון רב כיצד במהלך ההיסטוריה של נאט"ו, הברית התמודדה עם משברים תקופתיים. בתחילת הספר ובסופו הוא דן בסעיף 5 ובחילוקי הדעות מסביבו הן בקשר לייסודו והן בקשר להעלאתו על הפרק, וכן הוא סוקר את ההיסטוריה של נאט"ו על פני הארועים שחילקו את הברית, החל בסואץ ועד לעיראק.


חלק גדול מ- NATO Divided, NATO Unitedמוקדש למלחמה הקרה וכולל את הניתוח חד ההבחנה של התיסכולים של אנגליה והמדינות הקטנות יותר של נאט"ו עם ארצות הברית, בנוסף למה שידוע יותר כהתאבלויות הצרפתיות, וכן התלונות של ארה"ב נגד בנות הברית האירופיות. ניתוח תקופה זו ע"י קפלן הינו תזכורת שימושית של המורכבות שבשמירה על אחדות הברית על פני שתי יבשות, אפילו כאשר ישנו אויב ברור, וכן הניתוח מספק תובנה לגבי הרבה החלטות אסטרטגיות שהברית היתה צריכה לקחת.

בתקופה שלאחר המלחמה הקרה,קפלן משרטט את ההתפתחות של החשיבה האסטרטגית בנאט"ו באמצעות עברה של הברית ביוגוסלביה לשעבר, לגבי הרעיון האסטרטגי של 1991 ו-1999. הוא אף מדגיש סוגיות שצצו בעקבות מתקפות ה11/9 והעלאתו על הפרק ההיסטורית של סעיף 5, לרבות חילוקי דעות בנושא השימוש בכח בעיראק, מבלי להיכנע לפסימיזם לגבי העתיד של נאט"ו. הוא כותב שהמתח והחיכוך היו חלק מנאט"ו מתוקף העובדה שזו היתה התאחדות חופשית. אולם, יש לו את היכולת להתפתח ואף בת ברית לא השתמשה אי פעם בזכותה שבסעיף 13 של אמנת וושינגטון לסיים את חברותה. אכן, ככל שנאט"ו לוקח תפקיד גדול יותר המערב סיכון הולך וגדל, כן הגישות מתפתחות יותר ויותר מהר.
...לראש העמוד...