הלם המציאות
התקפה אווירית: תחזית פעולת התערבות בבלקן לא ממש נכללה בניתוח שעשו המדינות המועמדות לפני קבלתן את מעמד החברות בנאט"ו. (© US Navy)
Tomas Valasek בוחן את ההתפתחות ביחס להגנה קולקטיבית בנאט"ו מנקודת הראות של מדינות מרכז ומזרח אירופה.
אף פעם לא נדע אם לנכבדים שהתכנסו ב- Truman Library in Independence, במיסורי ב- 12 למרץ 1999 לרגל טקסי הרחבת הברית היו מחשבות כלשהן על מלחמה שהפכה להיות בראש מעייניהם לא יאוחר מ- 12 יום אחר-כך. למרות שנאט"ו ניצח במלחמה הקרה בלי אף לא ירייה אחת, הברית עמדה לפתוח במערכה אווירית שנייה תוך פחות מארבע שנים. מה שראוי לציון במלחמת קוסובו שפרצה ב- 24 למרץ אינו העובדה שהמלחמה אכן פרצה או איפה היא פרצה אלא הניגוד בין טקסי ההרחבה במיסורי לבין המציאות בקוסובו.

לשלושת בנות הברית החדשות – הרפובליקה הצ'כית, הונגריה ופולין – אותן קדמו בברכה ב- 12 למרץ, היה עניין מצומצם ביותר בהתערבות הצבאית בבלקן. הכיסופים לחברות בנאט"ו באו יותר ממחשבות על אי-צדק היסטורי; דאגות לגבי בטחון פנים; וחשש מרוסיה במזרח. לעומת זאת, באביב 1999, עיקר תחום הפעילות של הברית היה דרום ולא מזרח אירופה, ובראש מעייני נאט"ו היו זכויות האדם ולא הגנה קולקטיבית. מלחמת קוסובו היתה, על פי כל הפרשנויות, צעד לכיוון שונה לחלוטין מזה שלו ציפו החברות החדשות כשביקשו להצטרף לברית. על פני השטח, האירוניה ההיסטורית האכזרית נראתה כמתעתעת שוב במרכז ומערב אירופה. במקום להציע מקלט לבנות הברית החדשות, נאט"ו קרא להן לנשק למטרה שלא הלהיבה אותן במיוחד.

גם שכך, זו תהיה טעות להחשיב את נאט"ו כמאכזב לגבי החברות ממרכז ומזרח אירופה. סיפור היסטורית נאט"ו שלאחר המלחמה הקרה בנאט"ו מתחלק ל- 2 תקופות נפרדות. הראשונה, תקופת ה"בלקן" בשנות ה- 90, שסיווגה את הברית על פי פחות או יותר החברות החדשות והוותיקות, כשהראשונות מעדיפות שנאט"ו יתמקד על התחיבויות ההגנה הקולקטיבית בעוד שהאחרונות מעדיפות התרחבות שליחויות חדשות. אולם מתקפת הטרור על ארה"ב ב- 11 לספטמבר 2001 הניבה שיקול חדש ומרחיק לכת לגבי מטרות נאט"ו, חמש שנים אחר כך לא נותרו אלא מעט מאוד מקוי החלוקה המקוריים.

פניית נאט"ו

לכל אחת מחמש המדינות שהצטרפו לנאט"ו ב- 1999 היו סיבות משלה לשאוף לחברות בברית אולם המרכיבים העיקריים היו דומים. לכל מדינות מרכז ומזרח אירופה היתה את אותה ההרגשה של אי-הצדק ההיסטורי, ושעל לא עוול בכפם, נמנעו מהדורות שנולדו לאחר שתי מלחמות העולם החופש והזדמנויות שוות ערך. חברות בנאט"ו לא תוכל לעולם להחזיר מה שנלקח. אולם, באופן סמלי, החברות בברית תוכל לשקם לחצי מהיבשת את מקומה הנכון מבין מדינות חופשיות ודמוקרטיות.

נאט"ו נחשב בין היתר כאמצעי הגנה נגד סכסוכים פנימיים. ב- 1999, תקופה קצרה ביותר – כעשור שנים - הפרידה בין המדינות המועמדות דאז לבין משטר קומוניסטי. שנות החופש הראשונות היוגם הן סוערות למדי והיציבות באמצע שנות ה- 90 הגיעה באיטיות. גורלה של סלובקיה היה כאזהרה לבודפשט, פראג ווורשה שהמשטר קומוניסטי לא יוחלף בהכרח בדמוקרטיה. בסלובקיה, הממשלה הראשונה לאחר העצמאות התגלתה כמושחתת ונחושה בדעתה לרדוף את המתנגדים הפוליטיים שלה. למרות שנושאים אלה כשלעצמם אינם נדונים בנאט"ו, חברות בברית סייעה לרסן פוטנציאל וכוחות אנטי-דמוקרטיים . תהליך הקבלה לנאט"ו קבע את המסגרת הפוליטית בה אמורות לפעול המדינות השואפות לחברות. האיום לסרוב לקבלת המועמדות לנאט"ו עזר למועמדות כתמריץ רב-עוצמה על מנת שישארו בתחומי המסגרות הנכונות.

ולבסוף – רוסיה. לאף אחת מבין מדינות מרכז ומערב אירופה לא היה מעבר קל מהמשטר הקומוניסטי, אולם נראה כי לרוסיה היה מעבר אף קשה יותר מהאחרות. בעוד אף אחת מהמדינות הקומוניסטיות לשעבר לא היתה לגמרי בטוחה מחזרה למשטר טוטאליטרי, הקשיים הפוליטיים ברוסיה הפכו אותה בעיני המדינות המועמדות להצטרפות לנאט"ו לשכן מסוכן. חששות אלו ודאי לא נרגעו לאור אי יכולתה או חוסר רצונה של מוסקבה לפתור נושאי גבול תלויים ועומדים עם מדינות הבלקן. זוהי הנקודה בה שליחותו המקורית של נאט"ו התבטאה בדיונים להרחבה. ברגע שהתקבלו המדינות כחברות בנאט"ו הן הסיקו שסעיף 5 ירתיע את רוסיה מלהערים קשיים.

מתקפה אווירית: הסיכוי להתערבות בבלקן לא היתה על הפרק לכשהמדינות המועמדות לחברות בנאט"ו ניתחו את משמעות הצטרפותן לברית.
זהו, בקצרה הלך המחשבה שהוביל לטקס ההרחבה ב- 12 למרץ. למדינות החברות החדשות, הברית עמדה כגולת הכותרת לחירות החדשה, עם יכולת השפעה מרגיעה על כל סכסוך פנימי, וכחומה ידידותית וגבוהה דיה למניעת אי יציבות במזרח. החברות בברית הגיעה מאוחר בכמה שנים ממה שהיה צפוי. אולם, לאחר ציפייה ארוכה והכנות, מסמכי הקבלה נחתמו כראוי ושלושת הדגלים החדשים הועברו מהפרוזדור לצידם של דגלי 16 המדינות החברות האחרות.

מיותר לומר שסבירות התערבות כלשהיא בבלקן הורדה מעל הפרק של המדינות המועמדות בניתוחן את השלכות החברות בנאט"ו. בעוד היה קשר הגיוני בין ההרחבה למרכז ומזרח אירופה והתחזקות ושמירת השקט בבלקן – שני גורמים אלו אמורים היו, לטווח הארוך, ליצור אירופה יציבה ושקטה – היה קשה להעריך את דרישות מערכת קוסובו והתמקדות נאט"ו על דרום-מזרח אירופה במדינות שאך זה ברחו מאיום המשטר הקומוניסטי וראו בברית אפשרות לשקט פנים. היתה בניגוד בין מאורעות 12 למרץ ו- 24 למרץ, האירוניה של רץ מרתון שחצה את קו הסיום ומצא חייב לעזור למארגנים להזיז את הציוד הכבד למען ריצה אחרת.

המדינות המועמדות היו מאוכזבות מהתפתחות הדברים וניסו להסתיר את רגשותיהן. גישת נאט"ו לגבי הבטחון - "אחד לכל והכל לאחד" היתה גישה ממנה עמדו להרוויח יותר המדינות המועמדות ובשל כך הן התקדמו הלאה עם המערכה. אולם היו גם מתחים. תמיכת הציבור במלחמת קוסובו בקרב המדינות החדשות היתה מן הנמוכות. ממשלות שלושת החברות החדשות מצאו עצמן בעמדת הגנה, והיה עליהן להסביר לציבור של כל אחת מהן מדוע ברית שהיתה אמורה להביא שלום מביאה אותם להפציץ את בלגרד, בשמם – רעיון שטני שקשה להגן עליו גם אם ההגיון בלהביא שקט על אזור אירופה כבר חדר זה מזמן לרובה של מרכז ומזרח אירופה.

השפעות ה- 11 לספטמבר

ב- 2001 חלה התפתחות בהשקפות במרכז ומזרח אירופה. הזמן והתקדמות הרחיקו את הסבירות לאי יציבות לאומית. אפילו סלובקיה שהיתה הכבשה השחורה של מרכז ומזרח אירופה הפכה ל"נמר" כלכלי, וחולשתה הפנימית של רוסיה העיבה פחות על שכנותיה. בעקבות התרחקותם של הסיכונים הראשונים על מרכז ומזרח אירופה הלכו ונעלמו דרישות בנות הברית החדשות לתפקיד הגנה קולקטיבית של נאט"ו. הפער בין חברות ישנות וחדשות הצטמצם בהדרגה.

מעט ההבדלים שעוד נותרו נעלמו כבאחת ב- 11 לספטמבר 2001. המתקפות על ניו-יורק ווושינגטון היוו ארוע מרכזי לבנות הברית הישנות כמו לחדשות. בעוד שעד 2001 היו שני הצדדים מחולקים לפי עניינן או לא בשליחויות חדשות או מסורתיות ,לפי עמדתן בעד סעיף 5 לעומת מבצעי "אחריות למען הגנה" (“responsibility to protect” ), כולם לא העריכו כראוי את תוצאותיו של אסון מתקפות טרור.

מתקפות הטרור ב- 11/9 הביאו את תגובת ההגנה קולקטיבית לדרגת המחשבות הראשונה של בנות הברית. מצב החירום והאיום היו ברורים למדי כמו גם הגדרתם. בנות הברית הסכימו על כך שטרור אינו איום קונבנציונאלי; שהוא מובל ברוב המקרים על ידי קבוצות או יחידים ולא ממשלות; ושהוא לא ינוצח בדרכים מסורתיות כמו ההרתעה. בנוסף, כשבחנו אותו בצירוף לאיום התפשטות נשק להשמדת המונים, התוצאות נראו מחרידות. אולם תקופת אחרי ה- 11 לספטמבר ותמימות הדעים בנאט"ו היו מוגבלות והתייחסו לאבחון יותר מאשר לטיפול. לשאלה איך להלחם באיום של אסון הטרור היו תשובות שונות מכל אחת מהמדינות החברות.

אחת מתוצאות ה- 11/9 היתה הקמת קווי חלוקה בתוך נאט"ו. מסגרת החלוקה היתה שונה ביותר בשנות ה- 90 בין תומכי ההליכים ה"מסורתיים" לבין הגישה היותר "מסורתית". קווי המחשבה החדשים מעודדים ומקדמים את גישת הכוח, מתי ובאלו מצבים יש להשתמש בו, איזו תמיכה בינלאומית דרושה לשימוש בו ומה יש לעשות לכשההפגזות נפסקות. הדיונים כיום יצרו חלוקות שונות ביותר לעומת אלו שעוצבו על ידי משימות נאט"ו בבלקן. בנוסף, המחלוקות היו עמוקות דיין בכדי להפריד את בנות הברית בנושא עיראק. אכן, במלחמת עיראק השנייה, אחת מהחברות החדשות של נאט"ו, פולין, נלחמה לצידה של ארה"ב בעוד שמרבית מבנות הברית הראשונות בחרו לא להשתתף. אחרות הצטרפו לקואליציה המובלת ע"י ארה"ב אולם שינו דעתן לפני שהספיקו להצטרף בשל דעת ציבור עוינת ובמקרים מסוימים בשל אי הסכמת הממשלות.

כיום החלוקה נזילה יותר. בנוסף לשאלות הכוח, היא מעוצבת על ידי השקפותיה של ארה"ב. וושינגטון יזמה את הפעולה בעיראק והביעה השקפה מאוד החלטית על השימוש בכוח. היה בלתי נמנע שזה יצור מחלוקת והפרדה מתוך שורותיו של נאט"ו. העובדה שחלק מהתשובות היו טעונות ברגשות לעבר ארה"ב מצערת. אולם תחרות בין הגישות המרכז אירופית (Eurocentric) והיורו-אטלנטית (Euro-Atlantic) – זו המנוהלת בחלקה הגדול בשל שוני בהשקפות בנושא תפקידה של ארה"ב באירופה – הינה מרכיב מגישת נאט"ו כיום.

לאחר שבע שנים וסבב הרחבה חדש, נאט"ו עבר כברת דרך מאז טקס ההרחבה במיסורי. הניגוד בין פשטות ההגנה הקולקטיבית לבין דיון "אחריות להגנה" (responsibility to protect”" ) שייכים מכאן ואילך להיסטוריה. הברית חוזרת לעסוק בהגנה הקולקטיבית אולם אין תמימות דעים בנושא משמעות המושג בפועל. אנו מסכימים על כך שמצבנו הרבה פחות בטוח מאשר בשנות ה- 90 אולם חלוקים על אופן ההגנה ובאמצעות איזה ארגון. מעמדו דומיננטי של נאט"ו כבר לא יכול להחשב כמובן מאליו. מספר בנות ברית יעדיפו ככל הנראה להגביל את תפקיד הברית בטיפול באיומים חדשים ולפתח את תפקידו של האיחוד האירופי.

המחלוקות אולי יצטמצמו ככל שנפיק לקחים מעיראק בנושא גבולות הכוח ומאיראן בתחום גבולות הדיפלומטיה. נאט"ו ישוב למקומו המוסכם כספק הגנה מרכזי לאירופה בתנאי שידע לשלב בתוכו את האיחוד האירופי. ההתקדמות שאפיינה את האיחוד האירופי בתחום שילוב ההגנה הינה ריאלית ביותר ועל נאט"ו להתייחס אליה בחיי היום-יום שלו. לכל כיוון אליה תתקדם מערכת היחסים הזו, בנות הברית או מועמדות ממזרח או מרכז אירופה ודאי יתרמו השקפותיהן לדיון. הן כבר לא יעשו זאת כמחנה אחיד אלא כנציגי עמדות שונות ושותפויות שונות מתוך הברית.
...לראש העמוד...